על עצמי

לפתע שמע קול נמוך מהדהד באוזניו:

“אריק”

“מי זה?” שאל אריק בפליאה

“זה אני “

“מי זה אני? היכן אתה?”

“אני כאן בתוכך.”

“היכן?”

“כאן, בצד השמאלי של גופך. אני הלב שלך!”

“מה אתה עושה שם?”

“אני פועם.”

כיום, בראייה בוגרת ובעבודה עם הדור הצעיר, אני רואה חשיבות בלתת לילד ערוצי ביטוי שונים ומגוונים. את הדרך שאני עברתי מילדות לבגרות בתחומי האמנות אני מנסה להנחיל גם לילדים ונוער. אני עוסק רבות בחינוך למוסיקה (מופעים, חוגים, סדנאות ושיעורים) בקרב ילדים בגילאים שונים, אוכלוסיות שונות הן חינוך רגיל והן חינוך מיוחד ומסגרות שיקומיות של אקי”ם. אני רואה תהליכים מאוד מעצימים שעוברים ילדים במהלך חוגים וסדנאות שאני מעביר. יכולות ביטוי רגשי, פתיחות, הקשבה, קואורדינציה, רוגע וכדומה, אלה חלק מפירות התהליך שהם חווים. ולאו דווקא מהנגינה או מלימוד נגינה, אלא ממכלול ערוצי הפעילות. אחד מהחוגים האלה נקרא ‘לשחק עם הצלילים‘.

תחילת הדרך כסקסופוניסט בגן עמליה

מאז שאני זוכר את עצמי עסקתי ביצירה. אני מגיע מבית של אמנים. אימי, חוה לבנת מרזר ציירת, סבי אריה מרזר היה אמן נחושת, וגם אבא שלי ארנון לבנת, שהיה אמנם טייס קרב ונהרג שבמלחמת ששת הימים, היה אמן בנשמתו ואני משוכנע שאם היה חי יותר מגיל 29, היה מוצא את שילוב האמנות בחייו. כך שמאוד טבעי היה בשבילי לעסוק באמנות. מגיל צעיר התחלתי לפסל ולצייר, הייתי בחוג דרמה בביה”ס ובהמשך, אמא שלחה אותי לחוגי אמנות במוזיאון הלנה רובינשטיין ת”א. אהבתי ליצור… לצד שיעורי ג’ודו.

אבל הרגע בו נהייתי תלמיד נגינה חרוץ, היה כאשר אח שלי, אביב, שכבר ניגן גיטרה והקים להקה עם חברים, הציע לי ללמוד חליל צד כדי להצטרף ‘לגדולים’. להצעה כזו לא יכולתי לסרב.. והתחלתי לימודי חליל צד קלאסי.

דרך אגב, אבא שלי, לצד הטיס, גם צייר וניגן בגיטרה וחליל, כך שאולי יש לזה קשר לכך שאחי נהיה גיטריסט ואני חלילן…

מהחליל הגעתי גם לסקסופון, מעבר די טבעי, במיוחד כאשר התחלתי לעסוק בג’אז. אהבתי מאוד לאלתר. לא רק במוסיקה, אלא גם בציור ובמשחק, האילתור היה בשבילי אמצעי ביטוי מאוד ספונטני ומשחרר.

האחים אביב ואריק לבנת

לכן אין זה מקרה שאחרי שסיימתי את שירותי כסולן בתזמורת צה”ל והתחלתי להופיע באופן מקצועי עם אחי, במסגרת להקתנו שנקראה ‘האחים לבנת’, חזרתי גם לאהבתי מימיי ביה”ס וסיימתי לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. מאוד אהבתי להיות על הבמה ולהופיע. במציאות הייתי די סגור והבמה אפשרה להיפתח ולחשוף רגשות שלא תמיד יצאו ביום יום. אמנם המוסיקה הייתה בראש, אבל המשחק והמוסיקה יחד פתחו ערוצי יצירה נוספים שבאו לידי ביטוי במהלך הקריירה שלי.

ראיתי חשיבות בלנגן את ‘המוסיקה’ ולא את ‘כלי’. לכן הכלי יכול היה להיות סקסופון, חליל צד, שופר, וגם משחק. הכל התנקז לפרפורמנס שלי על הבמה. הופעתי רבות עם אחי בארץ ובכל העולם. לצד הופעות שלנו יחדיו, הופעתי כסקסופוניסט עם אמנים רבים כשאחד האהובים עליי היה הזמר סטיבי וונדר. במקביל הייתי פעיל כשחקן בתיאטראות רפרטואריים (כגון תיאטרון חיפה, בית לסין אורנה פורת) והנחייה תוכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית. הפעילות שלי עם ילדים לאורך כל הדרך הייתה הן במישור המקצועי (הופעות רבות בבתי ספר וגנים במסגרת משרד החינוך וסדרות מוסיקה שכתבתי) והן במישור הקהילתי כאשר הקמנו אחי ואני, עמותה בשם ‘קרן רז-רם’ שפועלת למען ילדים בכל המגזרים באמצעות אמנויות.

עם סטיבי וונדר

בהמשך הדרך, מתוך עשייה רבה בעולם הילדים סיימתי B.A. בהיסטוריה וחינוך ותרבות הילד באוניברסיטת תל אביב. כיום אני פעיל כפרפורמר לילדים ומבוגרים תוך כתיבה והנחייה של הופעותיי, ועוסק בחינוך מוסיקלי רחב יריעה לילדים ומבוגרים.

אשמח אם תרשמו לניוזלטר שלי

 קבלו עידכונים שוטפים וגם הנחות ומבצעים

נרשמת בהצלחה!

Pin It on Pinterest

Share This