כיום, מתוך מבט בוגר וניסיון בעבודה עם הדור הצעיר, אני רואה ערך עמוק בפתיחת ערוצי ביטוי מגוונים לילדים.
הדרך שאני עצמי עברתי – מהילדות, דרך האמנות, ועד הבמה – מלווה אותי בכל מפגש עם ילדים ובני נוער.
אני עוסק רבות בחינוך מוזיקלי במסגרות שונות – בגנים, בתי ספר, חינוך מיוחד, וגם במסגרות שיקומיות של אקי"ם.
במהלך השנים אני עד לתהליכים מעצימים שילדים חווים: התפתחות ביכולות ההבעה הרגשית, פתיחות, הקשבה, קואורדינציה, רוגע פנימי ועוד.
כל אלה הם חלק מהפירות של תהליך חינוכי- אמנותי אמיתי, שבו היצירה אינה רק מטרה – אלא גם כלי לריפוי, להתפתחות ולחיבור.

מאז ומתמיד אני יוצר. גדלתי בבית של אמנים – אמי, חוה לבנת-מרזר, היא ציירת, וסבי, אריה מרזר, היה אמן נחושת. גם אבי, ארנון לבנת, שהיה טייס קרב ונהרג במלחמת ששת הימים בגיל 29, היה אמן בנשמתו – הוא צייר וניגן בגיטרה ובחליל. אני בטוח שלו חי יותר, היה משלב אמנות כחלק בלתי נפרד מחייו. כך שהבחירה לעסוק ביצירה הייתה עבורי טבעית כמעט כמו לנשום.

בילדותי פיסלתי, ציירתי, השתתפתי בחוגי דרמה, ואמא שלי דאגה לשלוח אותי לחוגי אמנות במוזיאון הלנה רובינשטיין בתל אביב – לצד שיעורי ג’ודו.
אבל נקודת המפנה האמיתית הייתה כשאחי הגדול, אביב, שכבר ניגן בגיטרה והקים להקה, הציע לי ללמוד חליל צד כדי שאוכל להצטרף אליו ואל "הגדולים". לא יכולתי לסרב – וכך התחלתי את דרכי המוזיקלית בלימודי חליל קלאסי.

מאוחר יותר עברתי גם לסקסופון – מעבר טבעי, במיוחד עם הכניסה לעולם הג'אז, שהיה עבורי מרחב פתוח לאלתור, לביטוי עצמי חופשי וספונטני. אילתור תמיד היה חלק ממני – בציור, במשחק ובמוזיקה.

לאחר שירותי הצבאי כסולן בתזמורת צה"ל, התחלתי להופיע יחד עם אביב במסגרת ההרכב שלנו – "האחים לבנת". במקביל חזרתי לאהבה ישנה – המשחק – וסיימתי לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. הבמה הפכה בשבילי למקום של פתיחות וחופש רגשי, מקום שבו יכולתי להביא לידי ביטוי רבדים שלא תמיד באים לידי ביטוי ביומיום.

המוזיקה עבורי היא דרך לספר סיפור. לא חשוב אם הכלי הוא סקסופון, חליל צד, שופר או תיאטרון – כולם הם אמצעים להבעה, להתרגשות ולמפגש חי עם הקהל. לאורך השנים הופעתי רבות עם אביב בארץ ובעולם, והופעתי גם כסקסופוניסט לצד אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם סטיבי וונדר – חוויה בלתי נשכחת. במקביל, שיחקתי בתיאטראות רפרטואריים כמו תיאטרון חיפה, בית ליסין ותיאטרון אורנה פורת, והנחיתי תוכניות ילדים בטלוויזיה החינוכית.

העשייה לילדים תמיד הייתה חלק מרכזי בעולמי – הן במישור המקצועי, דרך מאות הופעות בגני ילדים ובתי ספר, סדרות מוזיקליות שכתבתי, והן במישור החברתי, כשייסדתי יחד עם אביב את "קרן רז-רם" – עמותה הפועלת למען ילדים מכל המגזרים באמצעות אמנויות.

עם השנים השלמתי תואר ראשון בהיסטוריה וחינוך ותרבות הילד באוניברסיטת תל אביב. כיום אני ממשיך להופיע וליצור לילדים ולמבוגרים, תוך שילוב של כתיבה, הנחיה והוראה מוזיקלית. בעיניי, חינוך מוזיקלי הוא שליחות – והוא נוגע בכל גיל, בכל אדם, בכל לב.